עיניים עצומות לרווחה

ליקוי הראיה של גילי מנדזלבסקי לא מפריע לו להגיע להישגים נאים בסצינת הפוקר המקומית והבינלאומית, כולל שני פיינלים רצופים באליפות ישראל. תומר בן אז"ר פגש אותו ואת אייל "רקסי" אגם ("הבחור הזה שלוחש לו באוזן"), ולמד על האתגרים והיתרונות בסיטואציה הייחודית הזאת. ולא, אין שום בדיחה על בליינדים

את גילי מנדזלבסקי פגשתי לראשונה לפני כארבע שנים באליפות ישראל בפוקר שנערכה בוארנה, בולגריה. ישבתי לי מרוצה מהחיים בסיט 8 ולא הצלחתי להבין מדוע מנהל הטורנירים מתעקש לדחוס עוד שני כסאות ביני ובין הדילר, למרות שיש שם מקום לשחקן אחד נוסף בלבד.

תוך פחות מדקה הבנתי במה מדובר, כשגילי הצטרף לשולחן מלווה באייל אגם, שהתיישב לידו והתחיל להקריא לו את הקלפים שקיבל ואת הנעשה במהלך היד. תוך פחות מחמש דקות הבנתי שמה שאני רואה לנגד עיניי זוהי לא רק תופעה שלא נתקלים בה בכל יום, אלא גם שגילי הוא שחקן פוקר מעולה. ולראיה, בשתי אליפויות ישראל שהשתתף בהן (2022-2021) הוא הצליח להעפיל לשולחנות הגמר, ובאליפות האחרונה (2024) טיפס עד ליום הגמר. לכך תוסיפו לא מעט הישגים בטורנירים בינלאומיים נוספים, את הכבוד הרב שהוא מקבל בשולחן, הומור חד וסרקסטי ותקבלו אישיות שפשוט חובה להכיר. ואני, אני לא מפספס אנשים מעניינים שחובה להכיר.

אנחנו נפגשים לארוחת צהריים במסעדה תל אביבית טבעונית. גילי הוא צמחוני מגיל 12 מסיבות אידיאולוגיות, ובשבע השנים האחרונות הוא מצליח לשמור על אורח חיים בריא וטבעוני. "הכל התיישר אצלי מאז," הוא משתף אותי, "אני אפילו לא מדבר על העניין המוסרי והאידיאולוגי, מבחינה בריאותית כל המדדים פיקס." האמת, אני חייב להודות, שזה אכן משתקף בדמותו הגבוהה ופניו הנעימים.

וכמו אז גם היום, וכמו ברוב הפעמים שאני פוגש את גילי, איתנו בשולחן אייל "רקסי" אגם, שמלווה את גילי בארבע השנים האחרונות כמעט בכל משחקי הפוקר שלו. הדינמיקה ביניהם מזכירה לי זוג נשוי, עם המימיקות, הבדיחות הפרטיות והירידות ההדדיות שלהם. אייל לא מסתפק בלהקריא לגילי את התפריט, אלא מתאר לו בפרטי פרטים את המקום – ממש כמו שהוא מיטיב לעשות בשולחנות הפוקר – כולל מיקום הבר, המלצרים/ות, ומספר הכסאות והשולחנות. "גילי אוהב 'לראות' ולחוש את המקום שהוא נמצא בו," אייל מספר, "אבל זה לא אומר שאני לא מנצל את זה לפעמים…" והם מיד צוחקים ומספרים לי אנקדוטה קלילה בבית מלון בחו"ל, כשאייל גרם לגילי להאמין שהוא מנסה לפתוח את הדלת של החדר הלא נכון ולהתנצל לחינם.

"אתה אוהב את השם רקסי?" אני שואל את אייל לגבי הכינוי שגילי הדביק לו, ודבק אצל כולם.
"למה שלא יאהב? רקסי הוא כלב נחיה מוצלח מאוד," גילי עונה במקומו, ואייל מיד מוסיף: "ברור, אחלה שם ואני גאה להיות כלב הנחיה של גילי."

בכך אין ספק. השניים צמודים מהרגע שנפגשו, כשגילי חיפש מקריא שילווה אותו לטורניר בקינגס ברוזבדוב, צ'כיה. "זה היה הטורניר הראשון שלי בחו"ל," גילי מספר. "הטיסות לא קלות לי והייתי חייב שמישהו יצטרף אלי. ההיכרות עם אייל היתה דרך חבר משותף, שוחחנו קצת בטלפון, היה חיבור, והפעם הראשונה שנפגשנו היתה כבר בשדה התעופה."

אייל: "לא היה לי אז שום מושג בפוקר, והאמת היא שבהתחלה לא היה נראה לי כל העניין הזה, מה לי ולהקריא קלפים? אבל בסוף חשבתי על זה כחוויה, כל הטיסה לחו"ל ולקזינו, אז למה לא. גילי לימד אותי את המשחק מאפס, והסביר לי מה הוא צריך ממני."

"זה היה טורניר באונטי," גילי נזכר. "התיישבנו בשבע בערב, סיימנו בשבע וחצי בבוקר, לקחתי מקום שני מתוך 315 כניסות. קמתי מהטורניר הזה 'לא רואה בעיניים', ועוד היו להם תקלות במחשב, לא ישנתי 24 שעות. מאז היו לנו שבע טיסות ביחד ורקסי מינה את עצמו ליושב ראש איגוד המקריאים הבינלאומי," הוא צוחק.

"ואיך מסתדרים עם הרווחים? אתם מתחלקים?" אני תוהה כיצד המקריאים מתוגמלים, וגילי עונה "ברור, יש כל מיני דילים שאני מציע למקריאים, הכל בהתאם לסוג הטורניר, המיקום שלו, הפרסים, עלות הכניסה, העלויות הנוספות הכרוכות וכו'."

גילי סובל מליקוי ראייה כבד מגיל צעיר מאוד, שהלך והידרדר במהלך השנים. בזמן השירות הצבאי, שאליו התנדב ושירת ביחידת מחשבים, החל לסבול מסיבוכים קשים ורק ניתוח מורכב הצליח להציל לו את הראייה. "בסופו של דבר הסתדרתי, למרות שאף פעם לא ראיתי טוב," הוא מספר. "הייתי נעזר בעדשות מאוד מאוד עבות, אבל לפני 15 שנה המצב התחיל להידרדר שוב, ומכיוון שהבעיה היא ברשתיות ובעצב הראיה זה לא משהו שיש לו פתרון. לא מדובר אגב בעיוורון מלא, אני מבחין באור, בתנועות, ובצללים."

עד לפני עשר שנים גילי עוד המשיך לעבוד במרץ, ולנהל את עסק המחשבים והאלקטרוניקה שבבעלותו. "ניסיתי כמה שאפשר להימנע מכל ההתעסקות בראיה, כל מה שקשור בהוצאת תעודה וכאלה, אבל בסוף אתה מקבל את זה. הכי חשוב זה לא להוריד את הראש ולהמשיך לחיות עד כמה שאפשר את החיים שאתה מעוניין בהם." כיום גילי מתעסק בעיקר בנדל"ן והשקעות, משחק פוקר בזמנו החופשי, וכפי שאני מתרשם, די נהנה מהחיים.

מה עושה לך את זה בפוקר?

"המשחק עצמו, האדרנלין, האקשן, תהליך ניתוח הידיים, הקומבינטוריקה, הלוגיקה, ההסתברות המתמטית, תורת המשחקים שעכשיו נכנסתי לזה חזק, שזה תחום ממש מרתק. לא מזכירים שם במילה אחת פוקר אבל למעשה זוהי מהות המשחק – התנהגות אנשים, לנסות לצפות מה אנשים יעשו, כלכלה התנהגותית, פסיכולוגיה – האלמנטים האלו מאוד מאוד יכולים לחזק אותך כשחקן."

לפני שגילה את הפוקר, גילי היה שחקן שח נלהב. "את השחמט הכרתי בילדות, ופשוט לא עזבתי את הלוח. אני זוכר שבתיכון הייתי מחזיק לוח שחמט מתחת לכיסא כשהשיעורים היו משעממים. ככל שהחמירה בעיית הראייה, לא יכולתי להמשיך לשחק. ולמרות שזיכרון טוב תמיד היה לי, אני לא עיוור מלידה ואין לי את היכולת שיש לשחקני שח עיוורים לזכור לוחות שח בצורה פנומנלית ולאורך זמן כדי להצליח להתמודד במשחקים תחרותיים."

אבל אהבת ילדות לא שוכחים, ולאחרונה החשק חזר לדגדג לו והוא מספר לי בגאווה שבסופ"ש האחרון (בזמן פרסום הכתבה – 2022) הוא הצליח סופסוף לסיים משחק שח. "חששתי מזה מאוד," הוא מספר, "אבל בסוף הלכתי על זה. אמנם זה היה משחק חברי ופה ושם נגעתי בכלים (אסור לגעת בכלים בזמן משחק שח), אבל הצלחתי לזכור את המהלכים והעמדות, והייתי ממש מרוצה מזה. יש בשחמט הרבה אלמנטים דומים לפוקר, גם כאן מדובר במשחק אסטרטגיה לטווח ארוך, צריך לנתח סיטואציות, להכיר את היריב, לצפות את המהלכים שלו, אך הוא נטול אלמנט המזל. אולי עכשיו אני אפנה לזה יותר זמן, ואם יראו אותי עכשיו פחות בפוקר, זה אומר שהצלחתי לחזור לשחק שח."

למרות שהוא מנסה ככל יכולתו להנמיך את להבות הדרמה, ושומר על צניעות אופיינית, יכולת ההתמודדות של גילי עם מצבו היא לא פחות מאשר מעוררת השראה. וזו כנראה תכונה שעוברת בירושה, כי אנחנו נפגשים בשבוע של יום השואה, וגילי מספר שאביו – שנפטר לפני כארבע שנים – היה ניצול שואה. ילד בן 11 ששרד לבדו בגטו ורשה, ברח, חי ביערות, גנב אקדח משוטר, סיפור הישרדות שכולו נסים ונפלאות.

"באלו קשיים אתה נתקל בשולחן הפוקר?", אני מתעניין כשהשיחה הערה חוזרת למקורות.

"קודם כל אני לא יכול להבחין בסימנים מסגירים, או אם שחקן עושה לי נגיד הפוך על הפוך. כל נושא שפת הגוף הוא מחוץ לתחום מבחינתי."

"ואני גם לא יכול להגיד לו שום דבר," מוסיף אייל-רקסי. "אני לא יכול להגיד לו למשל ששחקן נראה עצבני, או שהוא משחק כך וכך עם הצ'יפים או שהרגל שלו זזה, אני מורשה לספק רק את הפרטים הטכניים כמו אילו קלפים יש לגילי, מה האקשן שבוצע, ומה נפתח על הבורד."

"יש המון מידע חסר. אני לא יכול לזכור למשל כמה צ'יפים נשאר מאחורה לשחקן מסוים בזמן יד, בעיקר נגיד אם הוא חוזר עלי, וזה לא מידע שהם חייבים לספק לי. שחקנים גם מתחלפים בשולחן, אני כל הזמן חייב להתעדכן בגודל הערימות, המשחק דינמי ומשתנה, פתאום הקצר הכפיל, הצ'יפ לידר הוא כבר לא הצ'יפ לידר. אלו הקשיים העיקריים. אז אני מנסה להתרכז בפן המתמטי והמנטלי של המשחק, להיכנס לפסיכולוגיה של השחקנים, ולהיות מרוכז ובפוקוס עד כמה שאפשר."
"ובנוסף לכל גם אני חייב להישאר פוקר פייס," אייל מציין נדבך חשוב נוסף בעבודת הצוות הזאת. "באיזשהו שלב השחקנים מתחילים להבין שאני חלק בלתי נפרד מהמשחק של גילי, העיניים שלו לצורך העניין, ומנסים למצוא גם אצלי סימנים מסגירים. תאר לך שאני יודע שגילי עכשיו בבלוף של החיים או בנאץ, ונועצים בך עיניים כשאתה יודע את האמת. זה יכול מאוד להלחיץ, אבל אני כבר מאוד מיומן בזה."

אין יתרונות אחרים כשלא רואים? למשל, זיהוי חוזקות או חולשות על פי טון דיבור?

"זו אגדה אורבנית מצוינת," גילי צוחק. "שמעתי את זה המון פעמים, כאילו יש לי כוח-על של זיהוי עוצמת יד באמצעות הקול של היריב ושאני יודע מה עובר לשחקנים בראש. זה ככל הנראה התפתח מתשלומים מצוינים שהיו לי לבלופים, ושאני באחוזים גבוהים מצליח לשלם או לקפל ידיים נכונות. אבל לא, אני יכול להרגיע את כולם, אין לי כוחות על ואין צורך לשתוק כשמשחקים מולי…"

איך שחקנים ודילרים שרואים אותך פעם ראשונה מקבלים את העניין?

"האמת היא, שכמעט תמיד בכבוד ובהערכה. תמיד באים, ושואלים ומתעניינים. אני זוכר שהיה פעם דילר אחד שקרא לפלור כדי לנסות להבין מה קורה ולמה יש לי מלווה, אני מנסה להתבדח איתו שאין לי כוח להסתכל לבד על הקלפים, בסוף הוא מאוד התנצל למרות שת'כלס אין לו על מה. יש אנשים ששואלים 'מה אתם משחקים שניים?, או 'מה פתאום מישהו לוחש לו באוזן?', אבל בשנייה שהם מבינים הם מקבלים ומאוד מפרגנים. אני נזכר שהיינו בטורניר בחו"ל, ושכחתי להשתיק את הטלפון שלי שעובד על הקראות. פתאום ב-11 וחצי בלילה הוא מתחיל להקריא לי מספרים מתוך דו"ח של אפל, ואחד החבר'ה בשולחן חשב שיש לי איזו תוכנה בטלפון, הייתי חייב להוכיח לו שמדובר במשהו שלא קשור למשחק."

"קורה גם שהדילר מחלק גם לי פתאום קלפים כשחקן מן המניין," אייל מנדב מידע משעשע, "מה שמצריך כמובן בכל פעם חלוקה מחדש."

זה מזכיר לי, שהמקריא חייב להיות מרוכז כל הזמן גם כן במשחק, מה קורה כשהוא טועה?

גילי: "זה אכן יכול לקרות. קרה פעם שהיה לי זוג 8, הבורד היה 6 קינג אס והקריאו לי 8 קינג אס, ואני לא יכול לדעת, וגם לא יכול לתקן אותם גם כשאני מבין אחר כך שהיתה טעות. לפעמים אומרים לי 'ריינבואו' – במקום את הקלפים המדויקים, כלומר מספר וצורה של כל אחד בנפרד, ויש לזה חשיבות כמובן, ואני לא יכול תוך כדי משחק לתקן ולחשוף את עצמי. לכן לא מעט פעמים אני מבקש להקריא שוב את הבורד, גם כדי לדייק את הקלפים, וגם כדי להיות בטוח, מבחינתי ומבחינת המקריא. בדיוק אגב כמו כל שחקן שמסתכל שוב על הידיים שלו ושוב על הבורד לבדוק שהוא לא טועה."

ואייל מוסיף: "מצד אחד אני בסך הכל 'מקריא', אבל אני חייב להיות מרוכז שיא, כי כל טעות שלי יכולה לרסק לגילי את המשחק. גם העייפות משפיעה, הרי אני גם חלק מהמשחק, אני חי את המשחק בעצמי, אני חווה את המשחק דרך גילי, שמח כמוהו, מתאכזב כמוהו. לא תמיד אני מבין מהלכים שלו, למה הוא קיפל או העלה, לפעמים אני גם לא חושב כמוהו אבל לא יכול לומר שום דבר, אבל רוב הפעמים הוא צודק."

"זה מדהים אגב כמה שהמקריאים לומדים את המשחק תוך כדי," גילי מוסיף. "גם הדילרים, זה תמיד מאוד מאוד מעניין אותם". זו הסיבה שמלבד אייל-רקסי, הלא הוא המקריא הראשי ויו"ר איגוד המקריאים הבינלאומי כאמור, ישנם עוד מקריאים ומקריאות המתלווים מדי פעם אל גילי לטורנירים, כשאייל עסוק בעבודתו כבעלים של משרד חקירות פרטי ולא יכול לממש את ייעודו ככלב נחיה.

"זה קשה למצוא מקריאים טובים," גילי משתף, "רובם מעדיפים פשוט לשחק את המשחק. אני ואייל כבר שותפים לחלוטין, מתחלקים בביי-אין וברווחים."

שמתי לב לאחרונה באמת שאייל התחיל "לבגוד" בך ולשחק בעצמו, מה דעתך על זה?

גילי: "האמת, מפרגן לו, כל עוד הוא לא עושה שטויות."

אייל: "עד שלא הכרתי את גילי לא היתה לי נגיעה לפוקר, כל המשחק למדתי דרך המשחק של גילי. לאט לאט זה התחיל לדגדג לי, הבנתי מה כיף בזה, הצלחתי 'להחזיק מעמד' שנה בלי לשחק, אבל בסוף נכנסתי לזה. טורניר ראשון ששיחקתי סיימתי שני. אבל אני משחק פעם ב, לא יותר מדי. פעם אחת שיחקנו אני וגילי באותו שולחן, שנינו הגענו אחרונים, ואני לקחתי אותו."

גילי: "רציתי שייקח, דחפתי עליו יד שידעתי שישלם לי ושהוא טוב עלי. אבל הוא עדיין נוטה לגמבלינג ולרדוף אחרי ידיים. הוא כבר קיבל ממני צעקות…"

ומה עם אונליין?

גילי: "אני כמעט לא משחק אונליין, רק לעתים רחוקות. יש לי שתי מקריאות שאומרות לי את האקשן, ואני משחק בהתאם. זה לא פשוט כי אין אנשים, אין את המימד הפסיכולוגי, ונשארת רק המתמטיקה היבשה."

וטורנירים גדולים ויוקרתיים כמו אליפות העולם? לא מדגדג לך?

גילי: "אני לא מחפש כרגע את הטורנירים הגדולים כמו וגאס או EPT, בעיקר בגלל הטיסות הארוכות, אבל עוד אגיע לשם. בעיקרון, אני לא משחק בשביל הכסף, או ש'יסדר אותי כלכלית', בגלל זה אגב אני גם לא מתקרב לקאש ולא נוגע בקאש."

ואיך אתה לומד? איך אתה משפר את המשחק שלך?

גילי: "כשהחלטתי להיכנס יותר לפוקר, ניסית לעקוב אחרי כל מיני טורנירים ביוטיוב שמקריאים את כל האקשן והקלפים, אבל זה עדיין קשה כי לא תמיד הם אומרים כל מה שקורה. הלימוד שלי הוא בעיקר לימוד עצמי, בהתרכזות בקומבינטוריקה ותורת המשחקים בעיקר."

וכמה טיפים לסיום מניסיונך בשולחנות?

גילי: "קודם על אני חייב לומר ששחקנים ישראלים משחקים מהר מדי. לא חושבים מספיק, תעצרו שניה, תחשבו. משחק אינטואיטיבי ('מרגיש לי') זה משהו שמאוד מאפיין את השחקן הישראלי. ההמלצה שלי היא להיכנס יותר לעומק לתחום של ההסתברויות, ואני לא מדבר על מה שכולם יודעים כמו מה האחוזים שייפתח לי סטרייט או צבע, אלא להיכנס יותר לעומק ולדקויות, לקחת יותר זמן לחשוב, אלו הדברים הקטנים שעושים את ההבדלים בין טורניר מוצלח מאוד לתסכול.

"חשוב גם לשים לב לפן הפסיכולוגי, לדפוסי התנהגות חוזרים של שחקנים, מתי הם משלמים, מתי הם מקפלים, ולאיזה סייזינג. בפן המנטלי, כל מי שמחשק פוקר צריך להבין שיהיו הרבה מאוד טורנירים שלא תגיע לכסף, שלא תגיע לפיינל – זה המשחק וחובה לקבל את זה. חובה להיות חזק מנטלית, לדעת לקבל מכות ולא להיכנס לטילט. חובה להיות בכאן ועכשיו. אני תמיד משחק את היד הנוכחית, היד הקודמת מבחינתי לא קיימת, אני רק זוכר אותה כדי ללמוד ממנה ואת המהלכים שלה, אבל לא נותן לה להשפיע על ההחלטות הבאות שלי. כשאני עושה טעות, ולא יכול לתקן – אני חושב מה הביא אותי לעשות את הטעות הזאת כדי לא לחזור עליה בפעם הבאה. כל המשחק הזה הוא 'לאורך זמן', שחקנים כל הזמן זוכרים את השבירות האכזריות, אבל אין לזה משמעות בטווח הארוך. משום מה אנחנו לא זוכרים את הידיים שאנחנו שברנו, אלא רק את מה שיצא לנו רע, בעיקר כשאתה עף מטורניר.

"ואולי הטיפ הכי חשוב הוא משמעת עצמית – אני מרבה לנוח לפני טורנירים, הטבעונות עוזרת לי, אני מקפיד על ספורט, וגם בחו"ל אני לא משתולל עם אוכל ולא מוותר לעצמי. הפוקר הוא אולי לא ענף ספורט פרסלנס, אבל יש בו הרבה דברים שמצריכים התנהלות ואורח חיים ספורטיבי כדי להצליח."

הכתבה פורסמה לראשונה ב"בלייזר" ו-YNET פלוס ב-11.5.22.

התמונות באדיבות IPC.