שחקן ישראלי? הוא בטח אגרסיבי

איך שחקן הפוקר הישראלי הממוצע נתפס בעולם? האם שחקני הפוקר הישראלים הם בהכרח אגרסיביים, "פרועים" ו"תוקפניים"? על פי הפרשנים והשחקנים בחו"ל התשובה חיובית. אבל גם המקצוענים המקומיים וחוקרים משלל תחומים מאשרים את הסטריאוטיפ. ולא, זה לא רק בגלל המלחמות.

באחד הפרקים של סדרת היוטיוב המוצלחת "Inside The Mind Of a Pro", העוקבת אחר מעלליהם של גדולי שחקני הפוקר בעולם כשהם מדבררים את מחשבותיהם בטורנירים יוקרתיים, מעיר ז'ואו ויירה הפורטוגלי המצוין, כשהוא נכנס ליד מול המקצוען הישראלי רן אילני – "אני מצפה ממנו להיות אגרסיבי כמו כל הישראלים" (ראו תמונה). הערה דומה נשמעה בפרק אחר על ידי המקצוען הספרדי אדריאן מתיאוס כשהוא סוקר את היריבים שלו בשולחן: "השחקן הזה נראה לי ישראלי, מה שאומר שהוא הולך כנראה לשחק פרוע למרות שהישראלים דווקא מאוד השתפרו בזמן האחרון".

האם באמת ככה מאופיין השחקן הישראלי הממוצע? האם באופן אוטומטי אנחנו נכנסים לקטגוריה של שחקנים אגרסיביים, יצירתיים, פרועים, גמבלרים? מצויד בשאלות קיומיות בעלות זהות לאומית מעורערת יצאתי למסע אחר הישראליות ואיך היא מתבטאת בשולחנות הפוקר.

מרועי צאן לכבשים בפוקר

שני בליסיאנו, עובדת סוציאלית קלינית המתמחה ומטפלת בתחום ההתמכרויות, אלימות ועבריינות, שהיא גם שחקנית פוקר בעצמה, מסבירה: "אפשר לראות בשולחנות הפוקר איך האופי בחיים האמיתיים של השחקן מתבטא במשחק עצמו. נגיד אם שחקן הוא בונקר וניט, סיכוי גבוה שהוא גם ככה בחיים בקבלת ההחלטות שלו. מאוד מחושב והולך על בטוח. שחקן פוקר שמעמיק ולומד, לרוב יהיה בנאדם שאוהב ללמוד ולא מסתפק ב'רק לדעת לשחק'. כך גם לגבי האגרסיביות. יש משהו טראומטי בישראליות, בגלל שאנחנו מדינה מוכת טראומה באופן כללי – וטראומה אגב מובילה להתמכרויות – אנחנו נוטים להיות תוקפניים, כלומר להגן על עצמנו בתוקפנות. וזה מתבטא בשולחן."

בשל עיסוקה וניסיונה המקצועי, מבחינתה של שני אי אפשר לדבר על "הישראליות", מבלי לעמוד על ההבדלים בין גברים ונשים. הגבר הישראלי, מסתבר, הוא יותר אב טיפוס של "השחקן הישראלי", מאשר השחקנית הישראלית. "בקליניקה שלי," שני מספרת, "כשאני מטפלת בגברים אלימים, במכורים או באסירים משוחררים, אפשר ממש לראות את ההבדל בין גברים ונשים, בעיקר בהקשר של אגו. הפער הזה נובע בעיקר מהעובדה שגברים נוטים להוציא יותר החוצה, ונשים נוטות יותר להכניס פנימה. בשולחן הפוקר, גברים לא מעט פעמים מופעלים ממה שהשחקן מייצר אצלם מבחינה רגשית ותחושתית, אפילו רק אם הוא מוצא או לא מוצא חן בעיניהם. אשה לעומתם לא תיקח את זה לשם, היא תהיה לרוב סולידית יותר ופחות אימפולסיבית. גברים למשל יגידו 'יאללה נלך הביתה', 'מה יש בזה', נשים פחות מדברות ככה. גברים מרגישים צורך להיות אגרסיביים, לתקוף, ללכת עם מה שאני מאמין בו, התחלת נרטיב סיים אותו, אין הליכה אחורה, ממש ששים אלי קרב. בנוסף, יש לשחקנים הישראלים נטייה 'להתאהב בקלף', פחות לקפל אלא לקוות לפגוע. פעם שיחקתי בחו"ל מול שחקן ישראלי שאמר לי 'אני כאן בשביל הריגוש, כאן בשביל הרגעים האלו של האול-אין, אני כאן כדי שהדופק יעלה'. זו תכונה שמאפיינת אגב מכורים להימורים, את אלו שחיים את הרגע מבלי להתחשב בתוצאות. ואנחנו כישראלים מאוד אוהבים לחיות את הרגע."

טל רשף, מומחה לפעילות מול תרבויות זרות בשווקי העולם, שם את הפוקוס על ההבדל בין התרבויות השונות על מנת לגשר על גישות ופערים תרבותיים בביצוע עסקאות בינלאומיות. עיסקה מול ברזילאים למשל, תיראה מן הסתם אחרת לגמרי מול אנשי עסקים יפנים. "כל תרבות בעולם היא תולדה של הנסיבות שלה – אקלים, היסטוריה, אזור גיאוגרפי. האישיות הישראלית, או יותר מדויק התרבות הישראלית, היא תוצאה של היותנו מדינת מהגרים, ומהגרים מעצם ההגדרה מוותרים על חלק מהזהות שלהם על מנת להיות חלק מהזהות של כולם, ומצד שני מרגישים צורך מאוד חזק לעמוד על שלהם. מאפיין נוסף של הישראליות הוא תרבות האלתור, לחפש פתרונות מידיים והנטייה לקחת סיכונים. למשל הפלמ"ח, הקיבוץ, חברות הסטראט אפ, ובכלל הקמת מדינת ישראל. כמעט הכל מהכל כאן הוא לקיחת סיכונים, בניגוד לתרבויות אירופאיות או במזרח אסיה, שם הכל הרבה יותר מדוד ומחושב. ואם נלך ממש אחורה, עם ישראל הוא עם של רועי צאן עוד מימי התנ"ך. רועי צאן הם אינדיבידואליים, שלא עובדים עם מתודה או הוראות מסודרות, וגם מאוד צריכים לדאוג לעצמם ולעדר שלהם, מה שמחזיר אותנו לאגרסיביות ולעמידה על שלנו. לקיחת סיכון, אלתור ואגרסיביות אלו תכונות שמזינות אחת את השניה."

"אנחנו בין העמים המופסדים ביותר"

למרות שאני מגדיר את עצמי כשחקן יחסית סולידי שלא נוטה להסתבך בהרפתקאות, אני לא יכול שלא לזהות בכל זאת כמה מאפיינים כאלו ואחרים במשחק שלי, שנטמעו בי כנראה כל כך עמוק ולא זיהיתי אותם עד כה. זכורים לי לא פעם למשל מהלכי העלאות על העלאות ("רי רייז") רק בגלל שהמשחק האגרסיבי והפרוע של שחקן פלוני עצבן אותי, זכורות לי חריגות ממתודות המשחק הנכונות רק כי "מתחשק לי" מתוך עייפות או שעמום, ולא מעט פעמים התאמה לוקה בחסר לשחקן שמולי, כשאני שוכח שמדובר בשחקן שמגיע מתרבות אחרת לחלוטין, ושיש כל כך הרבה דרכים לנצל זאת. אני מבטיח לעצמי בטורניר הבא בחו"ל לנסות להתנער מרועה הצאן החבוי שבי, ולהתאים את עצמי למשחק מול יפני או ברזילאי, ופונה לסטס טישקביץ ואייל אשכר, מייסדי האקדמיה לפוקר ומבכירי השחקנים בארץ, ללמוד איך הדברים נראים מעיניהם של מי שמרבים לשחק מול שחקנים בינלאומיים בזירות השונות.

סטס: "זכורה לי יד ספציפית בריצה העמוקה של הישראלי עופר צבי שטרן, כשלקח מקום חמישי באליפות העולם ב-2015. שחקן פותח מעמדה מוקדמת, ועופר משלם עם אס שש אוף סוט בכפתור. הפרשן בשידור מיד אמר 'אוו דוז ישראליז לייק דוס אייסס אוף סוטד". וזה נכון, זה ממש נכון, הישראלים באמת מאוהבים באסים הבינוניים הלא מתואמים. הישראלים, בעיקר אלו שמשחקים הרבה שנים, כנראה שעוד לא ממש השתחררו מהפוקר חמישה קלפים, כשאס נחשב לקלף חזק."

אני מיד מנסה לשחזר את הפעמים ששילמתי בכפתור עם אס בינוני לא מתואם ומבטיח לעצמי שלא עוד, וסטס ממשיך: "בגדול, אפשר לאפיין את השחקן הישראלי כ'רחב', כלומר כזה שמשחק הרבה קלפים, אגרסיבי שמרבה להמר ולהעלות (ע"ע 'רייז בדיקה', מהלך ישראלי אופייני של 'איפה אני עומד') ומבלף לא מעט. תכונה מאפיינת נוספת היא יצירתיות – גם החובבנים וגם המקצוענים הישראלים אוהבים לשחק לא סטנדרטי כדי שלא ישימו אותם בטווח של הקלפים שהם מחזיקים. יש אגב לא מעט שחקנים ישראלים בטופ העולמי שהם אגרסיביים, רחבים ויצירתיים שלא נוטים לקפל, אלו תכונות נדרשות לשחקנים הנמצאים בצמרת, אבל רק כשהן מגובות בתיאוריה חזקה, ניסיון עשיר ואסטרטגיה נכונה. לעומתם, השחקן הישראלי הממוצע מקוטלג בעולם כ'כבש' או 'דג', סוג של שחקנים משוגעים, ובנימה מסוימת של צדק. מבחינת אחוזים, קהילת השחקנים הישראלים הם בין העמים המופסדים ביותר, ממש כמו האמריקאים והסינים."

למה אתה חושב שזה המצב?

סטס: "יש לכך שתי סיבות עיקריות בעיניי. הסיבה הראשונה היא 'מזג ים תיכוני', כלומר אגרסיביות, הרבה אגו, רצון להראות מי הבוס, חשק לבלופים, הרצון להראות שאני מנצח בכל מצב, ומי לא שמע את המשפט 'לא היתה לי דרך אחרת לקחת את היד הזאת'. הסיבה השניה היא רמת הכנסה יחסית גבוהה, משהו שמאפיין גם את האמריקאים אגב. המצב הזה יוצר סיטואציות שבהן יש לאנשים את הכסף להפסיד, והאבסורד הוא שזה מהווה תמריץ שלילי ללמה לא ללמוד פוקר לעומק. ניקח את ברזיל כדוגמה, מדינה שנחשבת היום לאחת המובילות בסצינת הפוקר העולמית. רמת השכר הממוצעת בברזיל מאוד מאוד נמוכה, הזמינות של הפוקר און ליין אחרי שעבר הסדרה ורגולציה מאוד גבוהה, בתי ספר לפוקר צצים שם כמו פטריות, וככה לברזילאי בן ה-20 יש תמריץ חזק ללמוד את המשחק לעומק, כשגם בסכומים הנמוכים אפשר די בקלות להגיע להכנסה חודשית יציבה, ופתאום אתה מרוויח יותר טוב מאבא שלך.

בארץ המצב הפוך. השחקן הישראלי הממוצע שופך על פוקר איזה 1000-2000 ₪ בחודש וזה לא ממש מדגדג לו, כשעבודת היומיום שלו מכניסה לו הרבה יותר ממה שהוא היה יכול לדמיין שאפשר להרוויח מפוקר. אז למה שיילך ללמוד ולהעמיק? למה לקפל ידיים, לשחק בתוך מסגרת או תבנית? זה בסך הכל תחביב כיפי שעולה לי כסף."

גו ביג אור גו הום

לדבריו של סטס, הלולאה הזאת מחזקת את עצמה. כי הרי אם אני עכשיו שחקן "סבבה" שמשחק נגד שחקנים מופרעים במשחקים הביתיים ומנצח אותם בטווח הארוך, נוצר מצב מעוות שבו אני טועה לחלוטין לגבי רמת המשחק האמיתית שלי. הרי לא חסרים שחקנים ישראלים סבירים, שחושבים שהם מצוינים כי הם מנצחים את החבר'ה במשחקים החבריים שלהם, ואז המציאות הזאת נתקלת בחומה כשהם נוסעים לחו"ל, או באון ליין ששם הרמה הרבה יותר גבוהה. ואז מגיעים התירוצים – היה לי מזל רע, נשברתי, האתר מכור ושאר ירקות.

סטס: "הדבר הזה מייצר סוג של בועה. מצד אחד השחקנים הישראלים חושבים שהם טובים הרבה יותר ממה שהם באמת, ויותר טובים מהממוצע. לפעמים הולך להם והם רצים עמוק בטורנירים גדולים בחו"ל, וזה משמר איזושהי אילוזיה שאנחנו ממש טובים בפוקר. אבל האמת היא שלהרבה מאוד שחקני פוקר ישראלים אין את ארסנל הכלים שמאפשר להיות שחקנים רווחיים בטווח הארוך. אצל הישראלים למשל ניהול בנקרול כמעט ולא קיים. אנחנו 'שוט טייקרס', קופצים מעל הפופיק, 'יהיה בסדר'. בניגוד לאירופאים שממש מנהלים את הבנקרול שלהם באופן קפדני. ובפוקר, מה לעשות, 'יהיה בסדר' זה מתכון לשריפה.

עוד משהו שמאפיין ישראלים זה שהם שמה בשביל המשחק ולא רק בשביל הכסף. הישראלים נהנים מפוקר הרבה יותר מעמים אחרים, יש הרבה יותר צחוקים וכיף ממשחקי לייב בחו"ל. הרי חלק מהותי מהמשחק זה 'לראות פלופים'. זו הסיבה שהישראלים מקפלים פחות ידיים, בעיקר פרי-פלופ. זו גם אחת הסיבות אגב שישראלים הרבה יותר טובים בטורנירים מאשר במשחקי קאש. אם הדבר העיקרי שעומד לנגד עיני הישראלי זה הרצון לראות פלופ ולשחק, בקאש אני יכול מקסימום לקנות עוד ועוד ערימות. בטורנירים, לעומת זאת, היה והפסדתי את כל הערימה – אני מודח, הולך הביתה ולא רואה פלופים. לכן אותו שחקן ממש בטורנירים יכול להיות הרבה יותר זהיר, לעומת הקאש ששם אפשר להתפרע. כאן גם מגיע יצר התחרותיות שמאוד מתאים לאופי הישראלי. אם בקאש המטרה היא פשוט להרוויח כסף, לקחת מקום ראשון בטורניר גדול זו חוויה ספורטיבית שונה."

ואיך זה בא לידי ביטוי באון ליין?

"אנחנו הישראלים נחשבים לאוכלוסיה ייחודית באון ליין. מול ישראלים חייבים לעשות התאמות כי הם משחקים רחב מהרגיל, הם יצירתיים מהרגיל, כי הם נכנסים לטילט יותר מהרגיל. מול ישראלים עדיף רוב הזמן לא לבלף אלא לשחק מולם לערך או לתפוס בלופים. אנחנו קצת מזכירים את הסינים. גם איתם יש תחושה של זחיחות יהירה וחוסר בעיה להפסיד כסף. אבל בעוד הסיני יעשה שכונה, ישתה דרינק, יפסיד את הכסף ויהיה מבסוט, כשאתה מול שחקן ישראלי אתה מרגיש מאחורי המסך את העצבים, הכעס, האגו. ולמרות שהסינים יותר כבשים מאיתנו, יותר שולמנים מאיתנו, יותר רחבים מאיתנו, יותר מופרעים מאיתנו, כשישראלי משחק מול ישראלי זו מלחמת עולם."

אייל אשכר, שזכה שלוש פעמים בתואר אלוף ישראל, מחזק את סטס בנושא היכולת של הישראלים להרשות לעצמם להפסיד, לשחק בשביל ההנאה ולאו דווקא בשביל הכסף, ומוסיף זווית מעניינת משלו:

"חלק גדול מהייחודיות של שחקן הפוקר הישראלי נובע מהיסודות של תרבות המשחק בארץ. בעוד שבמקומות אחרים בעולם, הטקסס הולדם החליף משחקים כמו סטאד או אומהה היי-לואו, שהם משחקים בגירסת לימיט, בארץ היה פופולרי ה'צ'יקט' – שזו הגירסה הכי פרועה בפוקר, שמבלפים בה ללא הפסקה, והכסף מחליף ידיים משמעותית הרבה יותר מהר, מה שהטמיע את הניצנים לפוקר כל כך אגרסיבי ונטייה לקחת סיכונים, שהשתלבה באופן מושלם בתרבות ההימורים הנפוצה כאן באופן כללי. אם תקרא ספרים של שחקני פוקר ותיקים כמו אלי אלעזרא ודויל ברונסון, תראה שהם מתארים איך המשחקים של פעם היו זהירים יותר, הכסף בקושי החליף ידיים ומנצחים מאוד באיטיות, ואז הגיע ה'נון לימיט טקסס הולדם' והראה למי יש ביצים יותר גדולות. כאן בארץ המשחק התחיל מ'למי יש ביצים יותר גדולות', והטקסס הולדם מיתן אותו והראה דווקא למי יש יותר איפוק ושליטה. זו אחת הסיבות לדעתי שהישראלים כל כך אגרסיביים."

אייל ממשיך: "סיבה נוספת כמובן היא 'הדם החם' שתמיד אומרים שיש לישראלים, שאנשים מצד אחד מאוד חברותיים ומצד שני מאוד אקסטרימיים, הרבה בגלל הצבא והאופי המטורף של המדינה שלנו. המשחק כאן מלווה בהמון אגו, דיבורים, צחוקים, טראש טוק, שהולך לא מעט גם למקומות אישיים, 'אני אראה לו מה זה', מה שמניע עוד יותר את השחקנים לקחת סיכונים. בגלל זה הצדדים הפחות חזקים אצלנו הם סבלנות, איפוק, משמעת. לשחקנים בארץ מאוד קשה לשים לעצמם גבולות, גם באופי המשחק וגם במה שהם מרשים לעצמם מבחינת סכומים. כשמחברים את הכל ביחד וכשמשווים את הישראלים מול שחקנים אחרים בחו"ל, אז לישראלי הרבה יותר קשה להרוויח בגלל שהמהות שלנו היא להילחם על כל יד ועל כל קופה, לא לדעת לוותר, להרבות בבלופים, לקחת סיכונים ובגדול 'להמר'. התרבות הישראלית מאוד אוהבת הימורים, והשחקן הממוצע מסתכל ככה גם על פוקר. לכן אם יש לו אפשרות אם להמר או לא, הוא לרוב יעדיף את האפשרות הראשונה. איזושהי גישה של 'גו ביג אור גו הום'."

דווקא לאסי משה, מקצוען פוקר ישראלי המחזיק בלא פחות מארבעה צמידי אליפות עולם, יש גישה שונה לחלוטין לנושא. "בסופו של דבר כבשים משחקים כמו כבשים בכל העולם. לכן אני חושב שיש כאן סוג של הטיה בכל מה שקשור לאפיון השחקן הישראלי. הרי לאף אחד אין באמת מדגם מייצג אמיתי. רוב שחקני הפוקר בביצות הפוקר הבינלאומיות לא באמת דגמו את הביצות האחרות. כלומר, שחקן פוקר ישראלי לא באמת ישב בפרטייה בספרד או באיטליה ושיחק איתם באופן קבוע במשחקים חבריים ביתיים. באופן כללי, כשמשחקים במסגרת חברית, לרוב הרמה לא הכי גבוהה. הרייזים גבוהים מהרגיל, יש נטיה לאובר-תשלומים פרי-פלופ, כולם מאוד סטיקיים ורוצים 'לפגוע'. אני גם לא בטוח אם הישראלים הם דווקא אגרסיביים מיוחד, מהניסיון שלי הם דווקא יותר לוס-פאסיב ולא לוס-אגרסיב."

לזכותו של אסי ייאמר שהוא לא משחק פוקר בארץ כבר כמעט 17 שנה, ולדבריו הוא "חווה ישראלים על שולחן הפוקר כמו שהוא חווה כל שחקן ממדינה אחרת", ואולי מכאן זווית הראיה השונה שלו על הנושא. "אני לרוב משחק מול שחקנים שפוקר מספיק מעניין אותם כדי לטוס לחו"ל ולשחק ברמה ובסכומים שאני משחק בהם, ואני יכול לומר שבעיני אנחנו לאו דווקא המדינה הכי אגרסיבית, לעומת האירופאים למשל. הצרפתים, האיטלקים והספרדים לא פחות אגרסיביים מאיתנו. פעם הברזילאים נחשבו הכי מופרעים, אבל בשנים האחרונות יצאו משם הרבה מקצוענים ודעת הקהל לגביהם התמתנה."

"ברור שיש הבדלי תרבות בין ישראל למקומות אחרים," הוא מוסיף, "אבל אני נתקל בזה לא בפוקר אלא בהיי-טק דווקא, למשל התפרצות או הרמת קול בזמן דיון בזום, דברים שבמדינות אחרות מתקבלים בהרמת גבה, או שמירה על המרחב האישי למשל. אבל לתכונות 'ישראליות' יש גם לא מעט יתרונות, כמו חשיבה מחוץ לקופסה, מציאת פתרונות, יצירתיות, לעומת הקיבעון המחשבתי ואי הגדלת הראש שמאפיינים למשל את האמריקאים, וזה ללא ספק קשור למנטליות ולדרך שבה אנחנו חיים וגדלים כאן. אני כן יכול לומר שאני שם לב ל'ישראליות' בפוקר בכל מה שקשור לאגו, אבל רוב המשחק האגרסיבי של שחקנים מקצוענים ישראלים הוא תולדה של חקירה, למידה והבנה של המשחק הרווחי, ולאו דווקא כי עברנו מלחמות. ברור כמובן שמשחק פרוע מדי יהיה הפסדי."

אנחנו מול כל העולם

המחשבה על ההישגים המרשימים הבינלאומיים של אסי בטורנירים גדולים כמו ה-WSOP, גרמה לי לתהות האם לעצם העובדה שאנחנו ישראלים יש השפעה ברמות האלו. לתמיר ליאון, אנתרופולוג יישומי, יש אבחנה מעניינת בנושא בכל מה שקשור להיבט התחרותי:

"אנחנו עם מאלתר, רצים למרחקים קצרים. אפשר לראות את זה בביזנס, אנחנו יודעים לעשות אקזיט אבל חלשים בניהול. הארעיות שזורמת לנו בוורידים גורמת לקיצורי דרך ולחוסר סבלנות שמגיעים לידי ביטוי בהרבה אופנים. אבל דווקא ההיבט התחרותי, שמתבטא בעיקר בתחרויות בינלאומיות, הוא משמעותי במיוחד. לא סתם אמר טל ברודי את המשפט האלמותי 'אנחנו על המפה ואנחנו נשארים במפה'. הנקודה הזאת היא קריטית, מה קורה ל'ישראליות' כשהיא באינטראקציה עם לא ישראלים. התכונה הזו משקפת עמים צעירים, עמים קטנים, ואצלנו יש תחושה שישראל לא דומה לאף מקום אחר בעולם. זה ממש בבייס של ה'ישראליות', וזה מה שמשאיר אגב הרבה מהישראלים בארץ. וכשישראלים נפגשים עם לא-ישראלים, הם נמצאים במצב שהם מאוד נחושים להוכיח ולהראות כמה שהם טובים. לכן בלא מעט מקרים, בתחרות ספורטיבית, בטח אינדיבידואלית, השחקן הישראלי לא מגיע כשחקן פוקר, אלא כ'ישראלי', וזה מאוד בולט."

"אפשר לראות את זה בהמון סיטואציות, את 'הפרובינציאליות הישראלית' הזאת, נגיד כשמגיע לכאן אמן בסדר גודל בינלאומי, מיד אנחנו מבררים אם הוא אוהב את ישראל ומתמוגגים מכך שהוא יודע כמה מלים בעברית. הרי את מי זה מעניין ומה זה משרת? בתקציר של הדו"ח האחרון של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מעבר לנתונים הבנאליים, מצוין יפה יפה בכמה מדליות בינלאומיות ישראל זכתה. זה משהו שלא נראה באף מדינה אחרת. הרי איך זה בדיוק קשור למהות של הדו"ח? עדיין בלמ"ס בחרו לשים בתקציר דווקא את הנתון הזה.

תראה למשל בכתבות בתקשורת על ספורטאים ישראלים בקבוצות בחו"ל, נגיד דני אבדיה ב-NBA או דניאל פרץ בבאיירן מינכן, שתמיד מלוות ב"הנקודה הישראלית". האם תראה בעיתונות האירופאית כתבות סטייל 'הנקודה הבלגית' או 'הנקודה הצרפתית'? יש אותנו ויש את הגויים, וזה בעצם קרב אינסופי שכישראלי אתה מנסה להפגין מולם את הערך שלך, להראות שאתה שווה. יכול להיות שבתת המודע הקולקטיבי זה גם נובע מסוג של פחד, אני לא רוצה לסיים סתם ככה כמו כולם, לכן בתת המודע שלי אני אקח סיכונים – לאו דווקא בגלל שאני אדם שלוקח סיכונים, אלא כי אני רוצה להוכיח כישראלי. וזה בהחלט יכול להתבטא בתחרות ספורטיבית ובמשחק הפוקר."

השיחה עם תמיר מזכירה לי את התלהבות הבלתי נגמרת מכך שמקצוען הפוקר אחד אלוהינו דניאל נגרנו מדבר פה ושם עברית (שלא לדבר על זה שהוא יהודי) ואת הסלפיז והסטוריז הבלתי נגמרים איתו בכל הזדמנות, ואיך אנחנו עוקבים באדיקות ומתעדכנים ללא הרף על כל הישג של ישראלי – מוכר יותר או פחות, מקצוען או חובבן – בטורנירים בינלאומיים, ותוהה: האם העודף מודעות עצמית-ישראלית הזו, המתח הזה, הציפיה והרצון לא לאכזב, יכולה לפגוע לנו במשחק?

"דברים כאלה", תמיר מסכים, "יכולים בהחלט לגרום לשחקן לקחת החלטות, שאם היה משחק ללא ה'מעמסה' הישראלית, יכול להיות שלא היה לוקח. זהו עומס שאנחנו לא מודעים לו. יש הרבה משתנים כמובן, כמו האופי הייחודי שלך וכו', וככל שהמעמד יותר נחשב ככה העומס יותר גדול. רואים את זה באופן מאוד בולט אצל הספורטאים האולימפיים שלנו, וגם איך מקבלים אותם בשדה התעופה אחרי זכייה. באיזו עוד מדינה הספורטאים מקבלים שיחה מראש הממשלה והנשיא? יש לך כאן עם שנמצא כל הזמן – כולל עכשיו – בקרב הישרדות על קיומו ומפחד להיעלם. לכן כל הישג כזה אכן שם אותך על המפה, והמשפט של טל ברודי הוא לא סתם משפט, אלא מסמל את ההוויה שלנו. זה לא רק הישראליות, אלא ההיסטוריה שלנו כולה."

*הכתבה פורסמה לראשונה ב"בלייזר" יולי 2022.