תומר בן אז"ר צפה שלוש פעמים ב"המשחק של מולי" והגיע למסקנה המתבקשת עוד בצפייה הראשונה: זהו סרט הפוקר הטוב ביותר (בינתיים) כיום. כן, יותר מ"Rounders".
נאמר זאת כך. ברובם המוחלט של הסרטים העלילתיים (מלבד "Rounders" ואולי עוד איזה סרט או שניים), שהפוקר משחק בהם תפקיד כלשהו, אין באמת ייצוג הולם של המשחק שמתכתב עם המציאות או לפחות בעל הקשר הגיוני לסצינה. ב"קזינו רויאל", למשל, כשג'יימס בונד מצליח לפגוע ביד הבודדת שהוא משחק ברויאל פלאש על סטרייט פלאש על פול גבוה על פול נמוך על צבע נאץ, זה אולי יופי של סצינה אבל יש יותר סיכוי שהמפץ גדול יתרחש שוב.
"המשחק של מולי" (Molly's Game, 2017) מעניק הצצה מרתקת אל סצינת הפוקר המחתרתית של הסלבס, משחקי היי-סטייקס בבליינדים מטורפים שנערכו בלוס אנג'לס וניו יורק. הסרט מבוסס על ספרה האוטוביוגרפי של מולי בלום הנושא את אותו שם, ומביא את סיפורה של מחליקת סקי מקצועית שנדדה מקולורדו להוליווד אחרי פציעה שקטעה את הקריירה שלה, ובמסגרת חיפושיה אחר עבודה זמנית עד שתתחיל בלימודי המשפטים מצאה את עצמה לגמרי במקרה מארחת במשחקי הפוקר המדוברים ביותר בארצות הברית.
קצרה היריעה מלתאר את משתתפי המשחקים הללו, שגלגלו עשרות מיליוני דולרים בלילה אחד. ליאונרדו דיקפריו, טובי מגווייר, בן אפלק, מאט דיימון ומקולי קאלקין הם רק חלק קטן מהרשימה הבלתי נגמרת של כוכבי הוליווד שלקחו חלק קבוע במשחקים הללו, ושכללה שמות מפורסמים רבים וכן פוליטיקאים, שופטים, עורכי דין, ספורטאי עילית, ראשי קרנות הון סיכון, טייקוני מסחר ונדל"ן, מתעשרי וול סטריט ועד לבכירי המאפיה הרוסית מצד אחד ושחקני פוקר ידועים מצד שני.
את הסרט כתב וביים אמן הדיאלוגים ארון סורקין, שזהו גם הסרט הראשון בבימויו. סורקין, שחתום על להיטים כמו "הנשיא מאוהב", "הרשת החברתית" (עליו זכה באוסקר), "מאניבול" וסדרות הטלוויזיה האלמותיות "הבית הלבן" ו"חדר החדשות", התאים כמו כפפה ליד לעלילה המסועפת של הספר ודמותה הייחודית של הגיבורה. לא לחינם מספרת מולי בלום האמיתית בראיונות על כך שלא חסכה במאמצים על מנת להגיע אל סורקין ולשכנעו כדי שיעבד את ספרה לסרט.
ואיזה כיף של סרט זה. כבר מהסצינה הראשונה – שמתמקדת בהסתברות האפסית להיפצע כמו שבלום נפצעה בטורניר כל כך חשוב ברגע כל כך קריטי (רפרנס לפוקר כמובן) – אי אפשר להוריד מהמסך את העיניים. זהו סרט האקשן המטורף ביותר עם הכי פחות אקשן שראיתי בחיים. בזכות הבימוי, הקצב, העריכה הקליפית, הדמויות הססגוניות, הסתעפויות העלילה וכמובן המשחקים עצמם.
הסרט מתחיל במעצרה של בלום על ידי סוכני אף.בי.איי על ניהול הימורים לא חוקיים וקשריה כביכול עם המאפיה, ונע אחורה וקדימה בזמן בין תחילת דרכה בהוליווד ומעלילה בסצינת הפוקר – החל מהבנת המושגים הבסיסיים, ההיכרות עם השחקנים, ארגון משחקים משלה באופן חוקי ולגיטימי ועד הסתבכותה עם המאפיה ועם החוק – ובין ההכנות למשפט הראווה המתוקשר שלה בהווה, באמצעות עורך הדין המבריק שלה צ'רלי גאפי (המגולם על ידי אידריס אלבה, הלוא הוא סטרינגר בל האלוהי מה"הסמויה" וכוכב הסדרה "לות'ר" שעליה זכה בגלובוס הזהב).
כראוי לסורקין קצב הדיאלוגים בסרט כל כך מהיר, שנאלצתי לא פעם לחזור אחורה כדי להבין מה בדיוק נאמר, ולא לפספס אף עקיצה או שנינות, ויש הרבה מהן. זהו סרט עמוס מאוד באינפורמציה ובדמויות (חלקן – גם דמויות המשנה – פשוט נהדרות, אין מילה אחרת), כך שגם בצפייה שניה ושלישית גיליתי פרטים חדשים. את מרווחי הנשימה מספקות סצינות-עבר ממשפחתה של מולי, המספקות מידע נוסף על מערכת היחסים שלה מול אביה, ומעבות את דמותה של הגיבורה והמניעים שלה. פרט נוסף מעניין הוא שמלבד חיזורים כושלים מצד חלק מהשחקנים, אין שום עלילה רומנטית בסרט. והאמת, זה לא ממש חסר.
את דמותה של מולי מגלמת השחקנית ג'סיקה צ'סטיין ("כוננות עם שחר", "בין כוכבים", "להציל את מארק וואטני", "מיס סלואן"), שמצליחה בחן רב להפיח רוח חיים בדמותה רוויית הקונפליקטים של בלום ולגרום לנו להעריץ אותה ולסלוד ממנה בו זמנית. עוד מככבים בסרט קווין קוסטנר, שמגלם את אביה הפסיכולוג הקשוח; מייקל סרה, שמגלם את "Player X", השחקן ההוליוודי המפורסם והכריזמטי (שיש האומרים שזהו מאט דיימון במציאות, אבל מולי האמיתית מעולם לא אישרה זאת), וג'רמי סטרונג ("מכונת הכסף"), שמגלם את היחצ"ן המפוקפק שמכניס את מולי לעולם הפוקר.
כן, יש גם פוקר כמובן. אמיתי, קשוח, זוהר, מלוכלך, פרוע, מחושב, כואב – עם שבירות ומהלכים ובלופים וקריזות על הדילר ומה לא. וכשזה קורה בקופות של מיליוני דולרים, זה מקבל משמעות חזקה במיוחד. בדומה ל"מכונת הכסף" (מומלץ מאוד אם לא ראיתם), גם כאן ישנן רפליקות של הסברים על מושגים, כולל הסתברויות מתמטיות, לטובת אלו שלא בקיאים ברזי המשחק. סורקין, ייאמר לזכותו, מעניק לפוקר את הכבוד הראוי לו, וכולל פעם אחר פעם אמירות בסגנון "זהו משחק יכולת ולא משחק מזל", או "יש את המהמרים ויש את מי שמשחקים".
מלבד הדיאלוגים, הסרט כולו מלווה בוויס אובר של מולי המתאר את המתרחש ומעניק לאירועים זווית נוספת של חוכמת הבדיעבד. החריפות, החוכמה והחדות של הגיבורה ויחסה למשחק ולשחקנים יוצרים אצל הצופה את התחושה שלא מדובר כאן בסתם "הימורים" אלא בעסק רציני. וזהו אכן עסק רציני כשאתה מגלגל מיליוני דולרים – שחלקם מסתובבים כחובות ברחובות – ואתה לא רוצה מצד אחד להפעיל ביריונים כדי שיגבו אותו עבורך, ומצד שני אתה מחויב כספית לשחקנים שהרוויחו. וכך מולי מוצאת את עצמה במצב בלתי אפשרי, עד שהיא מתחילה לגבות עמלות על המשחקים ובכך עוברת על החוק. המאפיונרים שרוצים להשתלט לה על העסק מוסיפים שמן על המדורה, ורק התחלנו. כן, החיים של מולי בלום אכן שווים ספר. וסרט.
זהו לא רק סרט על פוקר. ולא רק סרט על מאחורי הקלעים של משחקי ההיי סטייקס הזוהרים של המפורסמים והעשירים. זהו סרט על יחסי אבות ובנות, יחסי גברים ונשים, יחסי השלטון והחוק מול האזרחים, על הכוח המשחית של הכסף, על מקצוענות, מצוינות ויושרה. מה שהופך אותו בעיני לסרט הפוקר הטוב ביותר כיום, שנותן גם את הכבוד הראוי למשחק עצמו, וגם את הכבוד הראוי לעולם האנושי ומנעד הרגשות האדיר שמסביבו.
אבל זהו בעיקר סרט על מוסר – מולי בלום (האמיתית) עד היום לא משחררת את המידע רב הערך שמצוי ברשותה, כמו רשימות השחקנים, או מיילים והודעות סמס שהיו יכולים למוטט אימפריות עסקיות ומשפחות שלמות, למרות שיכלה באמצעותו לא רק לבטל את האישומים נגדה, אלא לקבל את כל כספה שעוקל בחזרה, סכום שמוערך בכ-4 מיליון דולר.
האם זה הופך אותה לצדיקה? מי את מולי בלום – מי שאשכרה "גנבה" משחק פוקר שלם ממי שהכניס אותה לתחום, וניהלה במשך שנים חממה להפסדים של מיליונים ועברה על החוק? או מי שהסתכנה אך ורק כדי לא להפעיל כוח על מי שחייבים לה ובסך הכל אירחה ערב כיפי לכאלו שיכלו להרשות זאת לעצמם ועל הדרך הרוויחה מיליונים? גם כאן, כמו כל השאלות שעולות בסרט, התשובה אמביוולנטית. גם וגם.
